מוצאי צום גדליה.
התאספנו אחרי הצום. הורים, ילדים וב"ה נשואים.
אמא מכינה חביתה לאבא ולילדים.
הזוצית מכינה לבעלה.
החתן הגיע קצת באיחור, ביקש חביתה, ענתה לו אחותו: אחרי עשרה בטבת [בתקוה שיהפוך לחג] אשתך תכין לך. גרר רגלים הכין לעצמו חביתה עם מבט כזה המיוחד רק לחתנים. עוד… יכינו לי חביתה.
הרווק המדולג הגיע באיחור ניכר. מי יכין לו חביתה?
אמא מאד רוצה, היא כבר קרוסה. אחרי צום, אחרי הגשת אוכל. אחרי הארוח.
האחות? כבר מתנפנפת לביתה.
החתן? סגור בחדר בשיחה חשובה.
אז מי באמת יכין לו חביתה?
איני יודעת מה הסוף. איני יודעת מי הכין. הוא כבר לא רעב. עבר הצום הוא שבע. הוא כבר מכין את עצמו לצום הבא, ליום כיפור.
אבל הכאב הזה בלב. המועקה הזו. היא נעלמה?
אולי האחות שכחה, האח החתן בוודאי.
האמא לא שכחה. לב של אמא שכמה לישועה. לב של אמא שנשבר שוב. [למחרת 'על הבוקר' הכינה בשיא הרעננות אכול כיד המלך, למי שדאגה לו באמת]
אבל מה מחזק אותה? מה נתן לה כח להכין בכל זאת?
האמא חכמה. היא יודעת שהיא מרחמת, חומלת, חסה, דואגת, מתפללת, מפצירה, מתחננת עבורו.
אבל הכל מתוך ידיעה שד' מרחם יותר מכל מרחם. ד' הוא בעל הרחמים. כל הרחמים הם שלו. והכל מדוד וקצוב. מתי יתארס, נכון. אבל גם כל הפרטים בדרך מדודים. כל אבן נגף ספורה.
מתי הוא יגיע הביתה לסעודה? מי יתארח בסעודה זו? כמה כח יהיה לאמא כשמגיע? הכל בחשבון מדויק ומדוקדק ותואם עבורו.
אב הרחמן, ראה נא בעונינו, חוס ורחם עלינו.
שנה מצוינת!