בס"ד, אחרי החגים פ"ז
שלום יקרה, מה שלומך? איך עברו החגים? הספקת גם לנשום? לעמוד רגע מהצד וליהנות? לספוג? ללחוש: ראו מי ברא לי אלה? [למרות הבלגן/המריבות/העבודה ברוטינה אינסופית]
נושא הטור: מילים. אני לעצמי.
מתוקף בריאתינו רוח ממלא. אנחנו כל הזמן מדברות. לא כל דיבור הוא מילים ממש. הרבה אני מדברת עם עצמי. רק קמה, 'מודה אני' ומיד מתכננת מה אני עושה היום. מה דבר ראשון. ואני 'מתווכחת עם עצמי' קודם קניות אחר כך בישול. קודם כביסה אחר כך אפיה. תוך כדי שהמכונה תעבוד אני אופה. וכן הלאה. זה דיבור, אף שאין בו מילים יש בו 'מיני' משא ומתן עם עצמי.
חוץ מהסילבוס שאני מארגנת לעצמי אני גם מפדבקת א"ע. יופי הספקתי. אוף הבוקר ברח. הייתי ממש שפית. הכל נשרף. זה לא מילים, זה דיבור בינאישי.
- אני יכולה לשלוט בו?
- מעניין, לא חשבתי על זה.
- אז בואי נחשוב רגע.
השפה שאנו מדברים מתוך בחירה כמובן, היא המייצבת את אישיותינו וחיינו. אני יכולה לבחור להשתמש במילים מקטינות. מצערות. גורמות סבל. אני עצלנית. מבלגנת. מאחרת קום, מקדיחה תבשילים…
למה אני גורמת בזה? מורידה, פוסלת, מצערת, משתקת פעילות. את עצמי, כזכור.
הרווחת מזה? —–
גם אם זו האמת, היא אמת רגעית, עכשווית. היא מפריעה לך להתקדם, קושרת לך את הכנפיים.
איך את מרגישה ממילים המושמעות סביבך, גם אלו היוצאות מגרונך. גם אלו המסתובבות במחשבתך?
"אני אף פעם לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך."
"בטח שאני טועה, אין לי שום מושג איך לפתור את זה."
"לא אצליח להבין את החומר הזה, זה גדול עלי."
"הדעה שלי לא מעניינת אף אחד פה."
" עשיתי טעות נוראית, אני תמיד מסבכת דברים."
"זה קטן על כולם חוץ מאשר עלי."
"מה פתאום שאנסה, אין לי שום סיכוי להצליח בזה."
"אני סתם מפריעה כשאני מנסה להביע דעה."
"הלוואי שהייתי מוצלחת כמו כולם."
נסי נא לצייר בדמיונך את אותה אחת, לא יוצלחית/לא יודעת. מה היא לובשת? איך היא מכסה את ראשה? והנעלים שלה? והתיק? ומבט עיניה? את בטח לא רוצה להיות שם. אינך רוצה להיות הדמות הזו.
אז מה כן?
התחילי נא לשוחח בשקט, שיח פנימי, אישי. אבל שיח הכולל רק מילים מקדמות, מחזקות, מעצימות, נותנות כח, פורשות כנפיים. מילים הנותנות סיכוי ותקווה.
נסי בכישרונך להפוך כל משפט לחיובי. מצב הרוח יזנק. הוא ישפיע על כל העשיה. מכישלון להצלחה. מבטלה לעשיה. מחוסר יכולת ליכולת ו-ליכולת על.
ברכותי לך.