ההורים שלי מיד מחשבים איפה כל ילד נמצא, אה, הם לא באזור סיכון, ב"ה.
אה, הוא נסע לדרום? מיד מתקשרים. לא עונה, מנסים שוב. שואלים את אשתו היא דברה איתו. הכל בסדר. ב"ה.
אחותי?
כולם בבית, נהדר. הוא בחידר? טוב כעת אמצע שיעור. אין דאגה.
הוא בדרך הביתה? נגמר החידר? 3 פרקי תהילים והוא כאן, בס"ד, מלא חוויות מהריצה ברחוב.
חברה שלי? הילדים היו מסביבי.
סבתא שלי? לא תמיד שומעת אזעקות.
עם ניסיון חייה העשיר עמו"ש יודעת בחוש שלכל כדור יש כתובת.
היא כל כולה תפילה. כרגיל.
אבל אני?! מה עלי לעשות באזעקות?
בטח, אומרת פרק תהילים. צ"א ועוד.
אני יודעת איפה אני נמצאת. אם ברחוב בדרך לעוד חתונה של 'מוצלחת' כזו אני מדדה על העקבים לבנין הקרוב.
אם אני בעבודה כמו כולן אני מיד נכנסת למרחב מוגן.
כשאני בבית אני הולכת אחרי ההורים. בדרך כלל אבא שלי בכולל אז אני ואמ שלי נכנסות למרחב הקטן בבית. לא אוהבת לצאת למדרגות.
אבל, הבעיה שלי שאיני צריכה להתחיל לחשב מי נמצא איפה.
אני כאן. זהו.
אנא ריבונו של עולם!
זה מאד כואב המלחמה הזו.
זה מצער עד עומק הלב.
זה מדאיג ממש עד בוא הגאולה השלימה.
אבל, אני מתביישת, רק לך אני אומרת. בשקט.
ראשית: אין לי למי לדאוג.
אבל, עוד דבר, בבקשה
כולם פה סביבי דאגו דקה שתיים, ואני?!
כבר כמה שנים אני דואגת איפה הוא?
אולי קשה לו הבדידות?
יש לו עוד חברים?
בכלל, גברים יכולים להחליף חברים כל כך הרבה?
אולי הוא דואג מתי ימצא?
אולי הוא חושש שזה יהיה המצב עד…
אולי הוא מאד מצטער?
אנא רבש"ע, קח נא את כל תפילותיי
קודם כל הבא נא את הגאולה השלימה לכל עם ישראל.
רפא בבקשה את כל הפצועים בגוף ובנפש.
המצא לי את זיווגי המתאים במהרה, בקלות בשמחה
רחם נא גם עליו פלוני בן אלמונית
בטח גם הוא מתפלל.
בוודאי הוא קבל על עצמו הרבה קבלות.
בטח עשה הרבה חיזוקים.
אנא, חוס!
אתה כל יכול
לא קשה לך ולמלא את כל משאלות ליבי לטובה, וברגע אחד הכל.
לא קודם ואחר כך.
הכל ברגע אחד.
פתאום יבוא אדון
מחכה כבר לאירוסין – מסיבת ההודיה.