בית לד

בס"ד

עבר שבוע ולא היה טור. לא היה מרצף של סיבות שונות.

חופש הגדול, ערב חתונה ב"ה, ריצות סידורים. טרדות ברוכות ב"ה.

לא נשלח טור שבועי.

מה רציתי?

חיכיתי שמשהי תשאל: למה אין טור.

שמשהי תכתוב לי בתסכול: איזו אכזבה היתה לי ביום רביעי, 9:39

9:45, 10:15. כלום. גורנישט. נאדה. ממש התאכזבתי שלא הופיע הטור.

רציתי שאחת תספר לי בשעת צהרים: שמהפסקת האוכל אני בודקת בדואר נכנס, בקידומי מכירות, בספאם, לאן נעלם אדברה??

ושההיא בעילום שם תאמר כי חברתה התקשרה אליה לדון על הטור שלא קים, כי זה מנהגן כל שבוע. ושתיהן הצטערו.

והאחרת תכתוב: חיכיתי לו. כן, רק את זה!

כל עוד זה לא קרה הייתי עצובה. מדוכדכת. פגועה. מרגישה מרוחקת, מנודה. אפילו מיותרת.

זה היה ברביעי שעבר, בבין המצרים.

חברות, קרה לי נס! היתה אחת שהתעניינה. [תודה לך ת יקירה, העלית את מצב רוחי השפוף]

ואז חשבתי.

חשבתי כמה ד' מבקש מאתנו שנתעניין. שנחפש, שנרצה, שנדבר על ההעדר הזה של ביהמ"ק. שנאנח, אפילו רק אנחה על החסר בירושלים החרבה.

והוא מבקש מאתנו לבנות אבן מחורבות ירושלים. אנחנו בתוך הבתים שלנו.

ב"ה הקמנו בית. שברנו כוס בחופה זכר לחורבן, החתן שם אפר. הכלה לא יוצאת בכל תכשיטיה. זה כבר התרגלנו. אבל ד' רוצה קרבה מאתנו.

שבבית שלנו יהיה מקום לשכינה. שיהיה לשכינה נעים להיכנס לשם.

בית עם אווירה טובה, אווירה חיובית, אווירה מכבדת, מפרגנת.

בית שמדברים בו בשפה מקרבת, אוהבת, מעצימה את הזוגיות.

את זה אנחנו יכולות לעשות למען בנין עדי עד.

במקום לענות כשאת: מרוגזת, מעוצבנת, כעוסה, נעלבת.

נשמי עמוק, ספרי עד 10 ואז תעני. רק אחרי ספירת עשר את יכולה לענות.

לא קודם!!!

מוזמנת אלי באישי, לשיחה בארבע עיניים.

בין כל בני זוג קורה אכזבה, כעס, צער עלבון ועוד.

אנחנו נלמד איך לדבר את זה נכון. איך להתנהל איתם נכון.

איך להכיל את כל הרגשות הקשים.

איך לדבר בשעת קושי, איך לפרגן בעת שמחה.

תקבלי כלים מקצועיים, אמינים, ישימים בשטח באופן יעיל ביותר.

החיים שלכם יראו אחרת עם השפה החדשה. המקרבת והמעצימה.

מגיע לך לחיות טוב יותר.

מגיע לכם חיים קרובים ומאושרים.

מחכה לך

שרה ש